גיל 17 הוא ה-30 החדש. 40 הוא ה-25. ההורות מתה. והעיר הגדולה לא נועדה לחיי מתבגרים. אופוריה משרטטת פרופיל סקסי, מטריד, ונועז של ילידי שנות התשעים, ארוז בדרמה גועשת, המציצה אל המתרחש מאחורי הדלתות הסגורות של הילדים. בשפה ויזואלית קולנועית, המזכירה לעתים את "אלפנט”, או "קידס", מסתחררת בדיאלוגים כמו "טריינספוטינג", מביאה "אופוריה" את הבלתי אפשריות של הגיל, דרך סיפורי אהבה סוערים, ומתח. גיבורי הסדרה חיים בפנטזיות אינטרנט, חיים בהזיות סמים, באשליות אוננות, בהפרעות סכיזופרניה וטראומה, בחלומות נרקיסיסטיים - חיים בכל מקום, רק לא במציאות. המציאות כבר מוצתה, והם, מולה, כמו פרי שטרם הבשיל וכבר נפל. אבודים ופגיעים, אדישים ותאבי ריגושים, הם הופכים לקהילה - בעיר של בודדים. וביחד, רודפים אחרי האופוריה. ומיטלטלים בין אופוריה לפרנויה. נער תמים נמלט מג'יפ שדולק אחריו בפראות, בחזית מועדון לילה. זה צייד-אדם. הנער נפגע ונופל אל הקרקע. הוא מספיק להתחנן, "זה לא אני", לפני שהנהג, נער בעצמו, מרים אותו מהאדמה, ודוקר למוות. גיבורי הסדרה היו שם בלילה ההוא, זרים זה לזה.